במשנה במסכת תענית מופיעה אמירה מפתיעה: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים. הצבת יום שנתפס כחג אהבה עממי לצד היום הקדוש ביותר בשנה נשמעת תמוהה, ודווקא בגלל זה היא מזמינה התבוננות מעמיקה. מה ראו חכמים ביום הזה, שבו יצאו בנות ירושלים לחולל בכרמים, עד שהעמידו אותו בשורה אחת עם יום הכיפורים? התשובה, כך מלמדת תורת הפנימיות, נוגעת בשורש העניין של אהבה, זיווג וחיבור, מושגים שהקבלה רואה בהם את התכלית של הבריאה כולה.
מה קרה בט"ו באב: שישה מאורעות של פתיחת מחסומים
התלמוד מונה שורה של מאורעות שאירעו בחמישה עשר באב לאורך הדורות, וכולם חולקים מכנה משותף אחד: הסרת מחיצות. ביום הזה הותרו השבטים לבוא זה בזה בנישואין, בוטלה הגזרה שמנעה משבט בנימין להתחתן עם שאר העם, כלו מתי מדבר ופסקה הגזרה של דור המדבר, הוסרו השומרים שהציב ירבעם בן נבט כדי למנוע עלייה לירושלים, וניתנו הרוגי ביתר לקבורה. כל אירוע כזה הוא סיפור של חומה שנפלה: בין שבט לשבט, בין אדם למקום ובין עבר לעתיד. ט"ו באב מתגלה כך לא כחג רומנטי בלבד אלא כיום שבו המציאות עצמה נפתחת, והפירוד, אותו כוח שהחריב את הבית בתשעה באב, מתחיל להירפא.
מהחורבן אל האהבה: הקשר הנסתר בין תשעה באב לט"ו באב
אין זה מקרה ששני הימים האלה שוכנים באותו חודש, במרחק שישה ימים בלבד זה מזה. על פי חוכמת הקבלה, הם שני צדדים של תהליך אחד: תשעה באב חושף את השבר, את שנאת החינם ואת הכלים השבורים, וט"ו באב מגלה את התיקון, את אהבת החינם ואת הכלים המתוקנים. בספרו אורות וכלים – אור המועדים מבאר הרב יובל אשרוב את העיקרון שכל מועד נושא אור ייחודי, ושהאור של ט"ו באב הוא אור הזיווג והחיבור, האור שמתגלה דווקא אחרי שהלב עבר את זיכוך האבל. הלבנה, שמסמלת בקבלה את כנסת ישראל, עומדת בט"ו בחודש במילואה: אחרי ההתמעטות של תחילת החודש, היא שבה ומאירה בשלמות. זהו דימוי מדויק לנפש האדם, שדווקא אחרי ההכרה בחיסרון נפתחת לקבל אהבה בשלמות.
מדוע יצאו בנות ירושלים בבגדים שאולים
פרט מפתיע במנהג הקדום מלמד אולי יותר מכל דרשה: בנות ירושלים יצאו לחולל בכרמים בבגדי לבן שאולים, כדי שלא לבייש את מי שאין לה. העשירה לבשה בגד שאול מחברתה, וכך נמחקו ביום אחד כל סימני המעמד. המסר חד: אהבה אמיתית אינה נבנית על רושם חיצוני, על עושר או על תדמית, אלא על מפגש בין פנימיות לפנימיות. בעולם שבו היכרויות נפתחות בתמונת פרופיל ומסתיימות בהחלקת מסך, המנהג העתיק הזה נקרא כביקורת עכשווית להפליא. מסלולי לימוד שלמים בנושא אהבה וזוגיות מוקדשים בדיוק לשאלה הזו: איך בונים חיבור שמבוסס על מהות ולא על מסכות, ואיך הופכים את הזוגיות ממלחמת אגו למרחב של נתינה הדדית.
אהבה כעבודה פנימית: מה ט"ו באב מלמד על זוגיות
התרבות הפופולרית מציגה את האהבה כרגש שקורה לאדם: מתאהבים, נסחפים, ולעיתים גם מתפכחים. תורת הפנימיות הופכת את התמונה: אהבה איננה מקרה אלא מלאכה, והיא גדלה ככל שהאדם משקיע, נותן ומוותר. המילה אהבה בגימטרייה שווה אחד, רמז לכך שתכליתה איחוד של שניים לאחדות אחת, לא מחיקת השוני אלא הפיכתו לשלמות משותפת. מנקודת המבט הזו, ט"ו באב איננו יום לחגוג בו את ההתאהבות אלא יום לחדש בו את ההחלטה לאהוב: לראות מחדש את בן או בת הזוג, להסיר את המחיצות שנבנו בשגרה ולזכור שהחיבור בין איש לאישה נחשב בקבלה למשל הגדול ביותר לחיבור שבין האדם לבוראו.
היום הקטן עם הבשורה הגדולה
ט"ו באב הוא מועד ללא קידוש, ללא סעודה מצווה וכמעט ללא הלכות, ובכל זאת חכמים ראו בו את אחד משני הימים הטובים בשנה. אולי זה בדיוק העניין: הימים הגדולים באמת אינם זקוקים לטקסים גדולים, כי עיקרם מתרחש בלב. מי שמבקש להעמיק במשמעות המועדים ובאור המיוחד של כל אחד מהם ימצא בשיעורי הקבלה והחסידות עולם שלם של תובנות שהופכות את לוח השנה ממסגרת של תאריכים למסע רוחני מתמשך. ובינתיים, ט"ו באב מציע לכל אחד משימה פשוטה אחת: לפתוח מחסום אחד, לוותר על טינה אחת, ולתת לאהבה מקום שבו אתמול עוד עמדה חומה.
